במשך שנים הצהרתי שבחיים לא אהיה עצמאית.
האמנתי באמת הזו, כמו אקסיומה, שאין כל אופציה אחרת עבורי.
בתור בת לאבא עצמאי שידע תמיד עליות ומורדות, ואמא מורה במשרד החינוך במשך 44 שנים, הבנתי בגיל צעיר שלהיות שכיר זה הדבר הכי טוב בעולם.
זו היתה פסגת השאיפות שלי, עשיתי בזה קריירה, ואפילו מרשימה. הייתי גאה לקחת חלק בכל אחד מהארגונים בהם עבדתי, ראיתי את ההשפעה שלי, את היכולות שלי מתפתחות, המשכורת עלתה בהתאם ולא היתה לי כל סיבה לחשוב שיש גם אפשרות אחרת…
אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, "בחיים לא אהיה עצמאית".. אז אמרתי.
בגיל 43 אני מוצאת את עצמי אשת המכירות, אשת השיווק, אשת המקצוע, prof. Services, המנכל, העובד, כולם גרים אצלי ביחד.
לא פעם אני שואלת את עצמי, איך קרה שדווקא אני בחרתי ללכת בכיוון עצמאי?
זה לא קרה פתאום, זו בטח לא היתה החלטה של רגע, זה נולד מתוך תהליך עמוק ומתמשך שהבשיל לרגע הזה.
אחרי לידת ילד רביעי וחופשת לידה שנמשכה שנתיים וחצי (אבל מי סופר), הבנתי שכל זה לא היה לחינם. לא יכול להיות שסתם עזבתי מסלול ברור כדי לחזור לאותה נקודה, חייב להיות משהו מעבר, אבל מהו לעזאזאל, אין לי מושג.
תוך כדי פסק הזמן אפשרתי לעצמי גילויים קטנים, החל מסדנת כתיבה, אימון 1:1, וכלה בסדנאות לחקר התודעה… בלי ששמתי לב נשתל שם הגרעין, הרעיון, האמונה שיש לי, ולכל אחד מאיתנו, משהו להביא לעולם, משהו שהוא רק שלו…
השתעשעתי עם הרעיון אבל תכלס לא ידעתי מה זה אומר.
היה רגע שבו הפסקתי לחפש בכוח, כי הבנתי שכל מה שאני יודעת לחפש הוא מה שהכרתי, ועולמי, צר כעולמה של נמלה, לא יודע לתת "שם" לדברים שהוא לא מכיר.
אז החלטתי לשחרר ולהרפות בתקווה שזה יביא את הדבר הנכון, או לפחות איזה קצה חוט.
אנשים טובים ורבים באמצע הדרך, נתנו עיצה חכמה, כיוונו ובעיקר תמכו וגרמו לי להאמין שהכל אפשרי, אבל הכל, ושלא אתן לחסמים שלי לעצור אותי…
אני זוכרת את הקפיצה הראשונה למים. לא מאמינה שהגעתי לפגישה, לא מוכנה, ללא מצגת, ללא דבר ממשי להיאחז בו, רק מצוידת בתחושת שליחות.
התחוור לי, שלמעשה איבדתי משמעות במה שעסקתי בעבר, ובלי משמעות ואמונה פנימית בדרך אין לי יכולת או רצון לעסוק בזה יותר.
בחרתי לעבוד עם ארגונים, כי בסוף עסקים עושים עם אנשים, והארגון איננו סך מחלקותיו והפונקציות שבו, אלא אוסף עשיר של אנשים, השונים זה מזה, וכל אחד מביא את התבלין הייחודי לו.
מצאתי שהיכולת שלי להשפיע על אנשים, על התפישה שלהם, לראות אותם מייצרים חיבור אמיתי עם העובדים שלהם, מגיעים למטרות שהציבו לעצמם, בונים תכנית פעולה פרקטית וקוצרים את הפירות, זה הסיפוק הגדול שלי.
ובעיקר זה מזכיר לי כל פעם מחדש למה בחרתי בדרך חדשה ועצמאית.
ולכל מי שמתלבט, או נמצא בפרשת דרכים, תנו לעצמכם קצת "ספייס" ואפשרו לגילויים קטנים להאיר את הדרך, כמו הרבה נקודות שמתחברות בסוף לקו.
